במאמרים הקודמים למדנו שכל ענייננו בעריכת וההדרת הספר הוא,
לדאוג על כל צעד ושעל שהספר ישאב לתוכו את קוראיו
מבלי שיוכלו להפסיק את קריאתו,
ובכך נבוא למלאות את השליחות שלנו בהוצאת הספר
(לדובב שפתי ישנים, לתרום ולהקל על הלומדים, לרומם את קרן הצדיקים המחברים או להפיץ מעייננו החוצה בבחינת 'פרה רוצה להניק').
הבהרנו גם כי כל השקעתנו בעריכת הספר היא החיצוניות
המושכת את הקוראים לעיין בפנימיות, והתוכן הוא הפנימיות,
כך שאם אין לנו תוכן מעניין ינטשו הקוראים את הספר
מיד לאחר שנקרא להם בכל מיני פעולות לפתוח את כריכתו (והוכחנו זאת מהצלחת הספר 'אהל תורה').
היום נלמד להניח דגש מיוחד על המקום הראשון בו נפגש הקורא עם הספר.
עם כל הכבוד הראוי לפנימיותו של הספר, ויש כבוד,
הקורא מגיע אל הפנימיות רק לאחר שהוא פוגש בחיצוניות.
סדר הדברים בעולם הפוך (ראה פסחים נ.) הוא כך:
בתחילה מתפעל הקורא מהרעיון הנפלא שחידשנו בביאור הפסוק,
לאחר מכן הוא מבחין בסגנון הלשון בו נכתבו הדברים,
הוא קורא את הכותרת רק לאחר שהוא מבין את נושא המאמר,
אם הוא בא לידי שעמום לאחר קריאת כל הספר הרי הוא עובר לעלעל קצת בהנצחות,
מההנצחות הוא עובר אל המבוא, ואז הוא שם לב שיש 'שער בלאט',
אז הוא בעצם מבין שלספר יש מחבר והוא מתוודע אל שמו ושם הספר,
בסוף בסוף הוא סוגר את הספר ופולט: 'וואאוו… א געוואלדיגע דעקל'…
בעולם השקר בו אנו חיים – ההיפך הוא הנכון. נקודה.
כדי שיותר קוראים ילמדו את הרעיון שכתבנו אנו צריכים להשקיע יותר בחיצוניותו של הספר, ודרכו יבואו ללמוד את התוכן המובא בו.
אז לחדש לכם שיש להשקיע בכריכה יפה?
– מי לא יודע את זה היום?
להודיע לכם ששם הספר צריך לבטא מה הוא מכיל?
– גם את זה כבר שמעתם.
שעליכם לעצב יפה את דפי השער והנספחים השונים?
– כולם עושים את זה היום.
טיפ אחד נראה לי שאוכל להוסיף לכם, ולדעתי זה שווה הון רב.
מאז היותי לאיש היתה לי חביבות מיוחדת למסכת סוכה,
כל פעם שאני נזכר ממנה זה עושה לי טוב,
והאמת היא שאני לא יודע למה.
המעניין הוא שבעת שלמדתי את המסכת בעיון אצל הגאון ר' אשר אריאלי שליט"א
(שהוא אגב מהיחידים שמוסרים שיעורים בעיון על מסכת זו)
עלה לי אותו טעם בפה שהיה לי בחיידר.
כן, בכיתה ד', כשהיינו חוזרים על לשון המשניות בלי להבין אותם על בוריים.
בעיניי נשאר הדבר חידה סתומה,
אך לאחרונה הגעתי למסקנא שככל הנראה הסיבה היא פשוטה.
בתקופות ילדותי, גם לפני שלמדתי את אותיות הא"ב,
כשהייתי מגיע לבית המדרש הייתי מבקש מאבי
שיוריד לי מהמדף העליון בארון הספרים 'גמרא סוכה'.
הייתי לוקח את הגמרא ופותח אותה מהסוף.
שם מצאתי את שאהבה נפשי בצורות הסוכות השונות,
מעשי ידי 'עוז והדר' או קודמיהם, לא זוכר.
את אותו טעם ילדות אני נושא איתי עד היום.
ולמה אני מגלה לכם את הסוד הזה?
כדי שתבינו כמה אפשר להקפיץ את הספר שלכם בעזרת נספחים!
בהשקעה קטנה בענין זה תעוררו הרבה יותר סקרנות אצל הקוראים לפתוח את הספר,
לכל הפחות מהסוף (ואז הם כבר יבואו לדפדף גם בספר עצמו, כאמור לעיל).
בכל ספר אפשר למצוא רעיון של נספח שיגלה ענין רב אצל הקוראים!
אצל מחבר קדום כבר בטח חשבתם לכתוב פרקי תולדות,
אך תוסיפו גם עץ יוחסין, מהמחבר ולמעלה וגם ממנו עד לצאצאיו בימינו אלה.
זה מוסיף הרבה מאוד.
אפשר לצרף תפילות שחיבר המחבר, פיוטים בלשה"ק או גראמען באידיש.
בהרבה ספרים על הלכות ברכות מצויים 'לוח הברכות'
ואילו בסידורים לוח דיני ההפסקה בתפילה,
תחשבו מהו 'לוח הברכות' שלכם בהלכות שבת, ריבית, פסח, וכן הלאה.
בצדיקי החסידות אפשר להוסיף מפה ותמונות מביתם נאווה קודש או מחצר קדשם ולתאר אותם בפרטות.
אם הם הלחינו ניגונים אפשר לכתוב שם את התווים (נָאט"ן) של הניגונים.
וכן על זו הדרך.
אני הייתי מציע:
לייחד נספח מיוחד להקלטות (רעקארדונג"ס) בהם שומעים את הצדיק מחבר הספר.
נו, ואיך הופכים משמיעה לקריאה?
פשוט מאוד. מעתיקים שיעור או תורה בסעודה שלישית מילה במילה,
בשפת המדבר, לא פחות ולא יותר.
מצרפים דיסק (CD) או כל אמצעי אחר שאפשר לשמוע דרכו את הדרשה,
בנוסף לזה פותחים שלוחה מיוחדת ב'קול הלשון' ודומיו שבה שומעים את הדרשות האמורות
(כשהסדר על הטלפון תואם לסדר שהם מופיעים בספר),
וכך יכולים הקוראים לשמוע את הדברים מפי המחבר בטעם זקנים
כשהם עוקבים אחר כל מילה מההקלטה על ידי מילות הספר,
וכך הם מבינים את שפתו בלי שום קושי.
הצירוף בין השמיעה לראיה עושה את הנספח למבוקש מאוד והדבר אף משפיע על כל הספר.
ואגב, זה גם שייך בניגונים,
אפשר לתאר את קדושת הניגון ומקורו על גבי הספר ולהשמיע אותו בטלפון.
אלא שבשונה מהשיעורים הרי ערך הנכתב בלי השמיעה דומה לערך קליפת השום,
כי בדרך כלל הקוראים לא מבינים מהו הניגון אודותיו מדובר,
אך בשיעורים ודרשות יכולים הם לקרוא את הדרשה גם בלא השמיעה.
ותן לחכם ויחכם עוד.
תחשבו על הנספח שלכם.
אל תגידו לעצמכם 'בספר שלי זה לא שייך',
יגעתי ולא מצאתי אל תאמין!