כל הכלים שרק נלמד עליהם לערוך את הספר בצורה הנכונה הינם כלים המשרתים את הספר,
הם עומדים מסביב ומזמינים את הקורא להיכנס אל תוך נבכי החיבור,
אך מה מוצא הקורא כשהוא נכנס אל תוך הטרקלין?
נתאר לעצמנו איך נראה מי שתולה מודעה מחוץ לחנותו כי הוא מוכר כלי כסף,
הקונים נכנסים לקנות, אך אבוי, החנות ריקה לגמרי,
ער האט נישט וואס צו פארקויפן.
כך גם נראה מי שיעצב את כריכות הספר באופן שימשוך את לב הקוראים,
הוא אף יכתוב את החיבור לפי כל כללי שיפור הלשון,
אך התוכן לא יהיה מעניין,
הקורא ייכנס אל מאחורי דף השער ולאחר כמה דקות הוא יצא משם,
ניין, דער מחבר האט נישט וואס צו פארקויפן…
וכדי לשבר את האוזן אקח דוגמא מן הקצה אל הקצה:
בעולם הלומדות, כשלומדים את ה'ישיבישע מסכתות',
קונה לו כל בחור או אברך את הספר 'אהל תורה',
כל מגידי השיעורים בהיכלי הישיבות מכינים את השיעור כשהם מעיינים בספר זה,
הספר – או בעצם סדרת הספרים על כל המסכתות – אינו מש משולחן הלומדים.
והפלא הוא:
שכריכת הספר אינה מעוצבת באופן מינימלי,
שבדפי השער, בהנצחות, וגם בכל הספר אי אפשר למצוא שום זכר של גרפיקה,
שסגנון הלשון הינו סגנון שרוב הקוראים כבר אינם רגילים אליו,
שאין כותרות המציינות את הנושאים המדוברים בספר
(אני לא מדבר על כותרת לכל קטע, פשוט אין כותרת לכל סוגיא),
שאין תוכן עניינים בתחילת הספר.
ומי מדבר על העימוד,
אין מרווח מינימלי בין הקטעים וכל העמוד נראה טקסט אחד רצוף,
צורת האותיות הינה גופן פשוט ומיושן (קוראים לזה DAVID למי שמעוניין לדעת)
התיבה הראשונה בכל פיסקא אינה מודגשת ומתחתיה אין 'חלון' ריק,
השורה האחרונה בכל פיסקה אינה באמצע, לא, היא בצד ימין,
וכך אפשר למצוא שם עוד המון דברים שאצל כל ספר אחר הוא חק ולא יעבור ואילו בספר זה כלל לא ייחסו לכך כל חשיבות.
התשובה המנצחת על כל הקושיות הוא התוכן.
ער האט וואס צו פארקויפן…
ולכן נמכר הספר באלפיו כבר למעלה משני עשורים
על אף כל מה שמניתי לעיל.
אם הינכם רוצים להוציא ספר שיכבוש את לב קוראיו
הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות הוא להשקיע בתוכן,
אני לא ממליץ לכם להוציא את הספר בצורה של 'אהל תורה',
הרי בכל אופן לא נראה לי שיש לתוכן שלכם קהל כה גדול שחייבים אותו,
אך את העיקרון יכול כל אחד מאתנו ללמוד מספר זה.