כבר דיברנו על הכיוון הכללי שיש לקחת בעיצוב הספר ועריכתו,
אף אמרנו שראשית כל יש צורך להשקיע בפנימיות הספר,
למדנו גם ש'מורי הדרך' המזמינים את הקורא להיכנס אל תוך נבכי הספר הם דברים חיצוניים,
כמו הכריכה, דף השער, המבוא, ההנצחות והנספחים.
כעת נתחיל להתמקד בעצם עבודת העריכה.
• • •
כשאנחנו מתיישבים לעיין בספר אנו עושים בעצם שתי פעולות:
העין רואה והמח לומד.
אם ניקח לרגע את ראיית העין לחוד הרי היא רואה רק צירופי אותיות,
היא לא רואה כאן תמונה המתארת את הענין שהאותיות באות להסביר.
פשוט, אות ועוד אות, המהווים יחד מין סדרת קוד ארוכה (הנקראת 'טקסט').
העין מזינה את הנתונים שהיא רואה אל המח
והוא זה שמבין כי מאחורי גופי האותיות ישנה נשמה,
שפסיפס האותיות יוצר איזשהו סיפור, מערכה, או סתם הערה בעלמא.
כדי לשמור על הקורא שלא יברח לנו באמצע קריאתו
אנחנו חייבים לשמור על התאמה בין קריאת העין והבנת המוח,
מין 'שלום בית' שצריך להשכין ביניהם.
אם העין לא תגיש מספיק נתונים אל המח,
אנחנו נקצר באותיות ומילים במקום שאמרו להאריך,
ו'בשיטה', הרי אסור סתם לסרבל את המאמר במשפטים מיותרים,
יצטרך המח להתייגע ולהבין דבר מתוך דבר כדי להשלים את כל הפרטים החסרים לו,
וכשהמח מתייגע גורם הדבר לכאב ראש אצל הקורא.
ו… הוא עוזב את הספר.
אני מבטיח לכם שהקורא יסלח לנו אם נגיש לו את כל הסוגיא כשולחן הערוך ומוכן לאכול,
גם אם הוא כבר למד את הדברים פעמים רבות לא איכפת לו שנחזור בפניו בקצרה מי מבין הראשונים סובר שספיקא דאורייתא לחומרא הוא מן התורה, ולא רק מדרבנן.
אל תתקמצנו על המילים.
אל תכתבו:
'ידועה המחלוקת בין הרמב"ם והרשב"א בענין ספיקא דאורייתא, ולפי הרמב"ם יש לעיין מדוע צריכה התורה להתיר קציצת אילני סרק'.
תחת ההגדרה 'אריכות יתר' נכנסים רק משפטים החוזרים על עצמם (למעט במקומות שהדבר נעשה לצורך),
כל זמן שאתם כותבים פרט שעדיין לא כתבתם עליו – אין לכם מה לחשוש,
הכתיבה שלכם לא מסורבלת גם אם הקורא צריך לדעת מעצמו שהרה"ק ר' שלום אליעזר'ל מראצפערט זי"ע היה גיסו של חמיו הרה"ק מהורנסטייפל זי"ע,
הוא יסלח לכם אם תפרטו איך בדיוק הם היו גיסים.
כשהקורא לא צריך להשלים לבד את החסר,
כשהמח שלו לא צריך להתייגע להבין או להביא דברים מהבית,
תהיה הקריאה שלו קולחת,
ביכולתו יהיה להעביר שעות של קריאה ברציפות.
שעות!
ולאלה שעדיין חוששים כי הספר שלהם ייראה כמו ספר הלכות לתלמידים:
הגעו בעצמכם!
מנהג העולם להגדיר ספר שנכתב בשפה ברורה כ'שווה לכל נפש'.
ולכאורה, הרי זה שווה רק למתחילים או עמי הארץ,
הרי ה'לומדים' אינם יכולים לבזבז זמן על ספר שלא כתוב בשפה 'גבוהה' ובלתי מובנת.
אתמהא!
ובכן,
גם ה'בני עליה' מעדיפים ללמוד בספר המפרט להם הכל ברחל בתך הקטנה.
לא איכפת להם לעשות חזרה קטנה גם על הדברים שהם כבר יודעים ומכירים,
אין להם תמיד את ריכוז המחשבה הנצרך כדי לשלוף את כל שיטות הראשונים והאחרונים הידועים להם,
ומסיבה זו נכללים גם הם באותו כלל של 'שווה לכל נפש',
גם הם כבר משתוקקים שנים רבות לספר שיאיר להם את הסוגיא בשפה ברורה ופשוטה.
בדורות עברו היו לב הלומדים מיושב עליהם,
הטרדות השונות היו מהם והלאה,
היה להם את מלוא ריכוז המחשבה כדי ללמוד בספרים שנכתבו בקצירת האומר,
אך בדורנו אנו יוצאים לאור חדשים לבקרים ביאורים משולבים המבארים ומאריכים את לשונות התלמוד והראשונים.
אנחנו צריכים לכתוב את הספר שלנו ביחד עם ה'מתיבתא' שלו,
שלא יהיה בכך צורך.